פעם בתחילת דרכי כצלמת הייתי ממש הולכת על קצה האצבעות כמו חתולה כדי שלא ירגישו בנוכחותי, הייתי מסתכלת מהצד על הדברים ורוצה לתפוס אותם איך שהם מבלי שאפריע להם להתרחש. זאת הייתה התבוננות אחרת על הדברים. התבוננות של לילך הקטנה, השקטה, הנוגה שהיה בה פחד מעורבב באומץ.
בשנים האחרונות אני בהתבוננות אחרת, אני מתבוננת לעומק. למעמקי האדם שעומד מולי והתהליך הזה כבר מתחיל מהרגע הראשון שאנחנו משוחחים בטלפון אני מקשיבה לכל מה שיש לו/לה להגיד בכל הרבדים. אין בי פחד אני כבר חכמה מספיק לדעת שלכולנו כאב או כואב לפעמים שאף אחד לא באמת שונה מהשני שכולנו די דומים שאנחנו עוברים תהליכים בחיים, שאנחנו מתפתחים כל אחד בקצב שלו ולדרך שהוא בוחר לעצמו.
אני מתבוננת בסבלנות רבה ובהכלה מלאה לכל מה שיש לכם להגיד לי על עצמכם ועל עולמכם ועל מה שהייתם רוצים להוציא מעצמכם. לאחרונה מגיעות אליי לקוחות שרוצות להתמודד עם מחסום המצלמה. כאלה שכל הזמן ברחו מהמצלמה, ולא הצליחו להתמודד עם התמונות של עצמן – רוצות היום לשבור את המחסום הזה – לאהוב את עצמן את מה שהן רואות את השלמות באי השלמות.
אני כאן,
המתבוננת 🙂
